בטח שלא בגיל עשרים ואחת, אחרי מלחמה, אחרי בריחה, אחרי לילות בלי שינה.
אבל איכשהו מצאתי את עצמי כאן, בישראל, בין הרים לים, בין מילים חדשות לזיכרונות ישנים, מנסה להבין מי אני עכשיו.
הבוקר בחיפה לא דומה לשום בוקר שהכרתי.
ריח של קפה בתחנת אוטובוס,
צעקה של ילד בעברית,
שיחה שקטה ברוסית מאחורי הגב,
שמש שמלטפת את הקיר כאילו העולם תמיד היה כזה.
בגיל כזה אתה אמור לדאוג ללימודים, לדירה, לאהבות ראשונות.
לא לטילים.
לא למסמכי פליטות.
לא לשאלה "איפה עכשיו הבית שלי?".
ובכל זאת, העבודה מרחוק והאינטרנט הפכו להיות סוג של חבל הצלה.
דרכם אני מחזיק קשר לעולם הקודם ומנסה לבנות לעצמי אחד חדש.
שקט חדש, דאגות ישנות
מבחוץ זה נראה פשוט:
סטודנט צעיר, חי בצפון ישראל, עובד מהלפטופ, לומד את השפה, מנסה להסתדר.
מבפנים זה הרבה יותר מפותל.
יש רגעים שהשקט הישראלי מרגיע אותי.
אין אזעקה, אין הדף, רק רעש של אוטובוס בעלייה לכרמל.
אבל לפעמים אותו שקט בדיוק מפחיד —
כאילו המוח שלי עדיין מחכה לרעש הבא מהעבר.
אני הולך ברגל להדר,
קונה לעצמי קפה וזולה קטנה,
ומסתכל על האנשים סביבי:
ישראלים, עולים, תיירים, פועלים, סטודנטים.
כל אחד סוחב סיפור,
לא תמיד רואים, אבל מרגישים.
עבודה מרחוק – לא רק כסף
העבודה מרחוק שלי התחילה מתוך הישרדות.
הייתה לי אפשרות להמשיך לתכנת ולתרגם ללקוחות מחו"ל,
וככה להישאר על הרגליים בלי לחכות ל"טובה" ממישהו.
אבל מהר מאוד זה הפך להיות משהו אחר.
לא עוד "ג'וב אונליין", אלא מסגרת שמחזיקה את היום.
שעות שבהן אני לא רק בוהה בחדשות,
לא רק גולל תמונות מהבית,
אלא מייצר משהו, גם אם קטן.
מצד אחד, יש חופש:
אף אחד לא בודק אם אתה במשרד,
לא צריך להתלבש יפה,
אפשר לעבוד עם חלון פתוח לים.
מצד שני, אתה גם קצת רפאי:
מופיע במסך, נעלם כשהשיחה נגמרת.
אתה חלק מהצוות, אבל לא חלק מהמטבחון,
לא חלק מהבדיחות ליד המדפסת.
ועדיין – בשביל מישהו שעבר מלחמה,
זה מרגיש כמו פריווילגיה.
שלושה אתרים, שלושה צדדים של חיים
באחד הלילות, כשהשינה שוב ברחה,
מצאתי את עצמי משוטט באינטרנט אחרי "משהו מהבית".
במקרה הגעתי לאתר אוקראיני בשם MartinLove –
הכתובת שלו: https://martinlove.com.ua/.
זה אתר של חנות מתנות,
אבל בשבילי זה היה הרבה יותר מלינק.
תמונות של מתנות קטנות,
דברים מצחיקים, קישוטים, סטים צבעוניים לחגים.
פתאום נזכרתי איך לפני המלחמה היינו שוברים את הראש מה לקנות אחד לשני ליום הולדת,
לאיזה חבר לשלוח משהו קטן רק "כדי לשמח".
האתר הזה הזכיר לי שאיפשהו,
שם באוקראינה,
יש עדיין אנשים שמתעסקים במתנות ולא במקלטים.
אחר כך, כמעט במקרה, נפלתי על פורטל החדשות НАновости / NAnews –
האתר: https://news.nikk.co.il/.
שם הרגשתי פעם ראשונה שמישהו מספר את הסיפור שלי בשתי שפות:
ישראל ואוקראינה,
חדשות מהחזית,
כתבות על העולים, על הקהילות, על הדיאספורה,
על איך זה לחיות בין שני עולמות ולא לבחור רק אחד.
זה לא עוד אתר חדשות;
זה גשר.
מקום שבו אוקראינים בישראל לא מרגישים שקופים.
ובקצה אחר לגמרי של הרשת,
צץ לי דף נחיתה מסוג אחר – Care-Plus –
האתר: https://care-plus.site/.
שם מדברים על בריאות גברית, תוספי תזונה, "כוח גברי", אנרגיה.
בהתחלה זה נראה לי מצחיק,
אבל כשקראתי עוד קצת,
הבנתי שזה עוד סימן קטן לעולם חדש:
גברים שמוכנים להודות שמשהו חסר,
שהגוף עייף,
שהלחץ משאיר סימנים.
שלושה אתרים שאין ביניהם קשר ישיר,
אבל ביחד הם ציירו לי מפה:
מתנות, חדשות, בריאות.
שמחה, מידע, פחדים.
חיים.
ישראל – בין המסכים למציאות
כשאני יוצא מהבית ועוזב את המסך,
הרחוב הישראלי מרגיש לפעמים כמו המשך של אותם אתרים.
יש פה צד של מתנות –
אנשים שמביאים אוכל לשכנים,
סטודנטים שמארגנים ערב תרבות לעולים,
מתנדבים שמביאים לילדים צעצועים.
יש פה צד של חדשות –
שיחות אינסופיות על פוליטיקה, ביטחון, כלכלה,
על אוקראינה, על עזה, על רוסיה.
כולם יודעים הכול,
וכולם יודעים שהם לא באמת יודעים הכול.
ויש גם צד של בריאות –
פסיכולוגים, מאמנים, תוספים, מודעות לגוף.
כל מי שעבר טראומה מבין שהנפש והגוף מחוברים
הרבה יותר ממה שנוח להודות.
מי אני בתוך כל זה?
אני עדיין לא יודע איך להגדיר את עצמי.
אוקראיני בישראל?
פליט עם לפטופ?
סטודנט תקוע באמצע החיים?
אבל אני כן יודע דבר אחד:
הפכו בשבילי ליותר מכתובות.
הם נקודות ציון.
אחד מזכיר לי את הבית שהיה.
אחד מספר לי על הבית שבו אני נמצא עכשיו.
ואחד רומז לי שלא לשכוח גם את הגוף והלב בדרך.
ואולי זה כל מה שאני יכול לבקש כרגע:
לא מפה מדויקת,
אלא כמה עוגנים קטנים בדרך.